בספרות המתרחבת על טראומות, נמצא מקום מובחן לסוג ספציפי של התאכזרות אנושית: כליאה של אדם אחר והחזקתו כשבוי. במהלך ההיסטוריה של התקופה המודרנית נצבר תיעוד מפורט יחסית של חוויותיהם של שבויים. מה אפשר ללמוד מסיפוריהם של שבויים על הסוג המיוחד הזה של אלימות?
השעות הראשונות
למרות השונות הגדולה בין חוויות שבי ספציפיות, חוקרים סבורים, שההשפעות הפסיכולוגיות ארוכות הטווח דומות למדי אצל כל השבויים. ביממה הראשונה, השבויים בדרך כלל חווים הלם מוחלט, יוצאים מאיזון כתוצאה מהפתאומיות וחוסר האונים שבהילכדות. פדויי שבי מתארים פניקה ופחד מוות משתק. לקטיעה מהסביבה החברתית ומהתפקידים של הפרט בסביבה זו, יש השפעה מערערת ומאיימת ביותר. מאדם ריבוני, בעל זהות ותפקידים חברתיים, האדם מושלך למצב שבו נשללת השליטה בגורלו. חייל שנפל בשבי הסורי תיאר לאחר שחרורו: "הייתי מעבר לפחד. לא הרגשתי כלום. פסיכולוגים יגידו שזו התנתקות רגשית. זה טוב, כי אם מפחדים לא מתפקדים".
אחרי 48-24 השעות הראשונות, רוב השבויים מספרים שהחלו להירגע. סכנת המוות עדיין קיימת, אבל עכשיו מתווספת עליה התקווה לשרוד וראשיתה של השלמה עם הנסיבות. עם התבססות "שגרת" שבי, את מקומו של הפחד כרגש דומיננטי תופסים השעמום והבדידות. הזמן מהווה פרדוקס לגבי השבויים: מצד אחד, יש להם שפע של זמן, ומעט מאוד עיסוקים להעביר אותו ("להרוג אותו") בעזרתם. מאידך, כל חייהם של השבויים - במובן הממשי ביותר של הביטוי - מתנקזים לשאלה, כמה זמן זה עוד יימשך.
"אחרי 48-24 השעות הראשונות, רוב השבויים מספרים שהחלו להירגע. סכנת המוות עדיין קיימת, אבל עכשיו מתווספת עליה התקווה לשרוד וראשיתה של השלמה עם הנסיבות. עם התבססות 'שגרת' שבי, את מקומו של הפחד כרגש דומיננטי תופסים השעמום והבדידות"
הקריעה מהקרובים גובה מחיר נפשי כבד. היעדר התמיכה הרגשית - ולא חסרונה הפיזי של חברה אנושית - הוא הסיבה המרכזית לבדידות. פדוי-שבי מווייטנאם צוטט בעבר: "יש הרבה כאב בעולם האנשים, אבל כאב פיזי אינו הכאב הגרוע ביותר. הכי גרוע הוא כאב האובדן, כשאין לך שום דבר - לא משפחה, לא בית, לא קשרים… אין לך דבר". בהיעדר תמיכה חיצונית, נאלץ הפרט להישען על מקורות פנימיים להתמודדות. לכן, ככל שהתנאים הסביבתיים קשים יותר, בולטים יותר ההבדלים בין פרטים בעלי מקורות חוסן פנימיים מגובשים, לבין אחרים הנשענים על משאבי הסתגלות מופנמים בעלי אופי שברירי יותר.
ד"ר עידית גוטמןצילום: שחר שחר, דוברות אוניברסיטת תל אביב תחשוב על משהו אחר
חוקרים מתארים כיצד העסיקו את עצמם השבויים האמריקנים בווייטנאם במה שכינו "התעמלות מנטלית": שחזרו פרקי חיים או טקסטים ספרותיים, חישבו בעיות מתמטיות או תכננו בתים ורשתות כבישים. הישענות על הזיכרונות מאפשרת תחושה של המשכיות פנימית - תחושה הכרחית על רקע הקריעה החיצונית הברוטלית מהמשפחה, החברים, התפקידים ורצף החיים כולו. בנייה מנטלית של בתים היא פנטזיה שחוזרת בתיאוריהם של פדויי שבי. הכמיהה לבית אינה דורשת הסבר, ונראה שהבריחה לעיסוק טכני של בניית בניינים מסייעת לשמור על הגעגועים העזים תחת שליטה.
"בנייה מנטלית של בתים היא פנטזיה שחוזרת בתיאוריהם של פדויי שבי. הכמיהה לבית אינה דורשת הסבר, ונראה שהבריחה לעיסוק טכני של בניית בניינים מסייעת לשמור על הגעגועים העזים תחת שליטה"
שבוי ישראלי ששוחרר אחר מלחמת יום כיפור תיאר כיצד ערך "שיחות" דמיוניות עם משפחתו וחבריו: "הייתי כותב להם מכתבים דמיוניים, מספר להם על עצמי, נותן להם עצות ואומר להם לעשות דברים מסוימים בבית: לטפל בחשבונות בנק, לקנות דברים לבית. כשהייתי שקוע במחשבות, זה היה כאילו אני איתם מחוץ לכלא". עם זאת, חלק מהניצולים מספרים שניסו להימנע מלחשוב על יקיריהם, משום שכאב הגעגוע, והאשמה על הייסורים שמשפחתם עוברת, היו עזים מדי.
שבויים מבלים שעות ארוכות בסיכום הדברים שעשו בחייהם והדברים שעוד יעשו אם ישרדו את כליאתם. סוג זה של חשבון נפש יוצר לעיתים קרובות שינוי פילוסופי בגישה, במערכת הערכים ובפילוסופיית החיים של האדם.
קראו עוד:
בדידות
לעיתים קרובות, השבוי נמצא במצב שלרובנו קשה לדמיין - תקופה ארוכה, משך רוב שעות היממה, אין לו שום תקשורת עם אנשים אחרים. בידוד חברתי, חסכים מסיביים והפרדה טוטלית מהעולם החיצון הם בין המרכיבים הטראומטיים הבסיסיים של חוויית השבי. ממצאים כאלה ודומים להם מדגימים את השפעתה ההרסנית של בדידות קיצונית, ואת כוחה של סיטואציית השבי לעורר בדידות כזו.
החסך הסביבתי-חברתי כה חמור, עד ששבוי ישראלי מיום כיפור תיאר בעבר כיצד "חיכה בקוצר רוח" להתעללות השומרים. "יש המון חסכים בשבי", אמר אחד מפדויי השבי הסורי בריאיון עיתונאי. "כשנמצאים בבידוד, חסר המגע עם האנשים. כשמקבלים סטירה אומרים תודה, כי סוף-סוף מישהו נגע בך". הצורך בחברה אנושית חיוני לבני אדם, כמו חמצן. הדחף הביולוגי לחפש קרבה בין-אישית מתחזק במצבי לחץ, גובר גם על הרתיעה מכאב, ומעצים את המוכנות הפסיכולוגית להתחבר למי שסביבך. ניצולי אסונות נוטים להתקשר זה לזה וליצור חיבור אנושי עמוק. הנטייה לחפש את האנושי במי שחיינו בידו מוטבעת בכולנו.
בחינת השפעותיה של חשיפה לבידוד מצאה, שאנשים מתקשים לשהות לאורך זמן בתנאים של ריק, וחווים צורך עז בגירוי סביבתי. בהיעדר גירויים כאלה, מופיעים אצלם שינויים תפיסתיים, בלבול וקשיי ריכוז. שבויים המצויים בבידוד מועדים, לפי חלק מהחוקרים, לפתח הזיות. כלומר, הנפש מנסה להמיר את הגרייה החיצונית החסרה בגרייה עצמית. חלק מהשבויים מפתחים את מה שהפסיכולוגית ג'ודית הרמן מכנה "תודעה נוספת", כלומר חווים ולעיתים אף מתרגלים דיסוציאציה, הדחקה רצונית של מחשבות מכאיבות (למשל על הבית והמשפחה) ודחיית המציאות הנוכחית הבלתי רצויה.
התחושה היא שהאירועים שמתרחשים אינם שייכים לאדם, אלא מכוונים כלפי מישהו אחר, והאדם עצמו צופה מהצד. דפוס ההתנהגות המאפיין מנגנון זה הוא תחושת אפתיה מוחלטת כלפי פנים וחוץ. "התנתקתי מהרגשות ומהתחושות", סיפר פדוי שבי בריאיון עיתונאי, "כדי שלא אגיע לקצה". נראה שמדובר במעין פיתוח של כשרים היפנוטיים (ביצוע היפנוזה עצמית) לצורך התמודדות עם אי-הוודאות של העתיד, הגעגועים לעבר, והקושי לשאת את ההווה.
למה זה כל כך אכפת לנו
סיפור השבי הוא סיפור של אלימות. ביסודו עומדת מלחמה, אך במובנים רבים הוא חושף את האכזריות האנושית באופן חריף יותר, אולי בגלל התמשכותו של קשר אישי, פרטני, שעם זאת משוללת ממנו אנושיות. ביטול האוטונומיה, ההשתלטות המוחלטת על סביבת השבוי, ניתוקו מכל מידע על העולם ועל הצפוי לבוא, וכפיית הבדידות, משמשת נשק רב-עוצמה בידי השובה, ומעצימה את שליטתו בקורבנו.
התמודדותם של שבויים עם אסונם ממחישה עד כמה הפנמת החברה היא משאב משמעותי. ההזדקקות של בני האדם לחברה היא מצד אחד עקב אכילס, פגיעות קשה שניתן להשתמש בה נגדם. מאידך, היא הבסיס להישרדות בתקופות הקשות ביותר שניתן להעלות על הדעת.
החברה מצויה כל העת בנפשו ובמחשבותיו של השבוי: הוא שואב כוח מערכיה, מעסיק את עצמו בתכנון פרויקטים לקידומה, ועורג לביתו ולמשפחתו. ערגה זו אינה חד-סטרית. השפעת תמונות השבויים האמריקנים על דעת הקהל בארצם באה לידי ביטוי בתשומת הלב התקשורתית אליהם ובמשאלי דעת קהל שנערכו בעורף. בישראל, חסרונם של השבויים נוכח כל העת בתודעה הקולקטיבית. כשם שהם זקוקים לה, גם החברה זקוקה לבניה ולבנותיה. מי ייתן וכל השבויים ישובו לביתם במהרה.
ד"ר עידית גוטמן, בית הספר לפסיכולוגיה אוניברסיטת תל אביב
